גבול ישראל עזה
על פי תוכנית החלוקה כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית-פלסטינית את אזור רצועת עזה המורחב מעט צפונית לאיסדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח ניצנה (שכונה אז "עוג'ה") וביר עסלוג'.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה"ל את הפלישה המצרית, השתלט צה"ל על חלקים נרחבים משטח זה. איסדוד ומג'דל (היום אשקלון) שהיו אמורים להיכלל בשטח המדינה הפלסטינית נכבשו, וכן נכבש השטח הפלסטיני בצפון מערב הנגב וגם שטחים באזור באר שבע.במסגרת הסכמי רודוס סוכם על גבולותיה המוכרים של רצועת עזה, כפי שהינם כיום. מצרים לא סיפחה את הרצועה, לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון, אך הטילה עליהממשל צבאי מצרי.
במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה"ל את הרצועה, והטיל עליה משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון, וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.
על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור הייתה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדויק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.
על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.
בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה"ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל"קו הירוק" באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר אינו פעיל ולעומת זאת הגבול נפרץ תדיר על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול. מנהרות אלו משמשות להברחת סחורות ונשק.
סביב הגבולות הצפוניים והמזרחיים של רצועת עזה, שנקראים ציר הוברס, נבנה מערך הגנה "בני קשת" הכולל גדרות, דרכי פטרולים, דרכי טשטוש, חומה ליד נתיב העשרה, פילבוקסים, מערכות תצפית, מערכת "רואה-יורה" וכוחות שונים המסיירים סביב הציר ושומרים עליו.
בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום ארבעה מעברים, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה. אלו הם: מעבר ארז, מעבר קרני, מעבר סופה ומעבר כרם שלום. לקוח מויקיפדיה-
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
תמונה על הגבול-
על פי תוכנית החלוקה כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית-פלסטינית את אזור רצועת עזה המורחב מעט צפונית לאיסדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח ניצנה (שכונה אז "עוג'ה") וביר עסלוג'.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה"ל את הפלישה המצרית, השתלט צה"ל על חלקים נרחבים משטח זה. איסדוד ומג'דל (היום אשקלון) שהיו אמורים להיכלל בשטח המדינה הפלסטינית נכבשו, וכן נכבש השטח הפלסטיני בצפון מערב הנגב וגם שטחים באזור באר שבע.במסגרת הסכמי רודוס סוכם על גבולותיה המוכרים של רצועת עזה, כפי שהינם כיום. מצרים לא סיפחה את הרצועה, לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון, אך הטילה עליהממשל צבאי מצרי.
במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה"ל את הרצועה, והטיל עליה משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון, וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.
על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור הייתה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדויק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.
על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.
בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה"ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל"קו הירוק" באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר אינו פעיל ולעומת זאת הגבול נפרץ תדיר על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול. מנהרות אלו משמשות להברחת סחורות ונשק.
סביב הגבולות הצפוניים והמזרחיים של רצועת עזה, שנקראים ציר הוברס, נבנה מערך הגנה "בני קשת" הכולל גדרות, דרכי פטרולים, דרכי טשטוש, חומה ליד נתיב העשרה, פילבוקסים, מערכות תצפית, מערכת "רואה-יורה" וכוחות שונים המסיירים סביב הציר ושומרים עליו.
בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום ארבעה מעברים, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה. אלו הם: מעבר ארז, מעבר קרני, מעבר סופה ומעבר כרם שלום. לקוח מויקיפדיה-
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
תמונה על הגבול-
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה